קירמיזי קסבה: העיירה של יהודי ההרים מעבר לנהר מקובה
קובה · כשעתיים ועשרים צפונית לבאקו בכביש M1, יותר בחורף או בשעות אחר הצהריים של יום שישי ביציאה מהעיר
קירמיזי קסבה, המוכרת גם ככפר האדום ובשמה הרוסי קרסנאיה סלובודה, היא עיירה במחוז קובה שבצפון אזרבייג'ן, מופרדת מקובה עצמה בנהר קודיאל ומאוכלסת כמעט כולה ביהודי ההרים. היא מתוארת כמקום היחיד מחוץ לישראל ולארצות הברית שאוכלוסייתו יהודית ברובה. פועלים בה שני בתי כנסת, שש כיפות משנת 1888 וגילקי משנת 1896, ולצידם מוזיאון תולדות יהודי ההרים שנפתח בפברואר 2020 והוא היחיד מסוגו בעולם.
- אזור
- קובה
- מבאקו
- 170 km · כשעתיים ועשרים צפונית לבאקו בכביש M1, יותר בחורף או בשעות אחר הצהריים של יום שישי ביציאה מהעיר
- העונה הטובה
- מאי עד תחילת אוקטובר, כשהעיירה מלאה. בדצמבר עד פברואר מספר התושבים יורד לכ-500 ובית הכנסת שש כיפות פועל לסירוגין בלבד
- כמה זמן
- חצי יום לבתי הכנסת ולמוזיאון. יום מלא עם ארוחה אצל משפחה, וזה מה שרוב הקבוצות באות בשבילו
- כניסה
- העיירה עצמה היא עיירה חיה ולא אתר עם קופה, והליכה בה אינה עולה דבר. מוזיאון תולדות יהודי ההרים גובה דמי כניסה, והתעריף המפורסם שלו השתנה יותר מפעם אחת מאז שנפתח. בררו את הסכום העדכני מול המוזיאון או מול מפעיל הקרקע בשבוע שלפני הנסיעה, במקום לתקצב לפי מספר שמישהו הדפיס פעם.
- שעות
- בתי הכנסת הם בתי תפילה ולא אתרי ביקור, ואין להם שעות פתיחה מפורסמות. הכניסה עוברת דרך הגבאי ומתואמת מראש. המוזיאון פועל בשעות היום וסגור לפחות יום אחד בשבוע; היום השתנה מאז 2020, אז כדאי לוודא מקומית.
- בית הכנסת שש כיפות משנת 1888 ברחוב יצחק חנוקוב, כ-60 מקומות ישיבה, וארון קודש בגובה של כשבעה מטרים
- בית הכנסת גילקי משנת 1896, קטן מספיק כדי להתאים לטקס אינטימי במקום שבו שש כיפות הוא בקנה מידה שגוי
- מוזיאון תולדות יהודי ההרים, נפתח בפברואר 2020 בבניין בית הכנסת קרצ'וג המשוחזר
- בית העלמין ההיסטורי, שקורא מאתיים שנות קהילה באבן
- שפת הג'והורי, שעדיין מדוברת בעיירה, והאוכל שנלווה אליה
קירמיזי קסבה היא עיירה של כ-3,500 תושבים רשומים במחוז קובה שבצפון אזרבייג'ן, כ-170 ק"מ וכשעתיים ועשרים מבאקו. נהר קודיאל מפריד בינה לבין קובה עצמה. כמעט כל מי שחי שם הוא מיהודי ההרים, ובכך היא, עם הסתייגות אחת, המקום היחיד מחוץ לישראל ומחוץ לארצות הברית שבו זה נכון לגבי עיירה שלמה.
את ההסתייגות כדאי לדייק, כי הקהל של הדף הזה בדרך כלל כבר מכיר אותה. החריג האמריקאי הוא קרית יואל שבמדינת ניו יורק. אם תכתבו "העיירה היהודית האחרונה מחוץ לישראל", אורח שקרא קצת יתקן אתכם מול הקבוצה. אם תכתבו "מחוץ לישראל ולארצות הברית", הטענה עומדת.
העונה קובעת מה העיירה בכלל היא
זו העובדה שרוב תוכניות הנסיעה מפספסות, והיא לא פרט קטן.
כ-3,500 איש רשומים בקירמיזי קסבה, ומפקד 2010 ספר 3,598. מספר הנוכחים בפועל ברגע נתון הוא מספר אחר לגמרי. כ-500 איש חיים שם לאורך החורף. בקיץ העיירה מתמלאת חזרה מעל 3,000, כשמשפחות חוזרות ממוסקבה ומישראל, פותחות את הבתים הסגורים ועורכות את החתונות ואת האזכרות שחיכו לזה.
כלומר ביקור ביולי וביקור בינואר הם שני מוצרים שונים שנושאים אותו שם. ביולי אפשר לבנות תוכנית סביב הקהילה: ארוחה משפחתית עם שלושה דורות סביב השולחן, תפילה עם מניין אמיתי, שיחה בג'והורי שמתרחשת כי היא תמיד מתרחשת ולא כי אוטובוס עצר. בינואר אפשר לראות את המבנים.
אף אחת משתי האפשרויות אינה שגויה. למכור את השנייה כאילו היא הראשונה כן.
למען הסדר: בתקופה הסובייטית האוכלוסייה עמדה על כ-18,000. ההתרוקנות אינה חדשה ואינה בעיה תיירותית; זו האריתמטיקה הרגילה של קהילה קטנה שיש לה קרובים בשתי מדינות גדולות יותר.
שני בתי הכנסת הפעילים
בית הכנסת שש כיפות, אלטי גונבז, עומד ברחוב יצחק חנוקוב ומתוארך ל-1888. יש בו כ-60 מקומות. המספר הזה חשוב יותר מכל מספר אחר בדף הזה אם אתם מזיזים קבוצה: 60 היא הנקודה שבה ביקור מפסיק להיות ביקור והופך לתהלוכה, ולכן מעליה מפצלים את הקבוצה ומריצים שני סבבים במקום למלא את החדר.
ארון הקודש שלו מתנשא לכשבעה מטרים, מה שהמרשם הממלכתי מתאר כגבוה באירופה. הבניין נסגר תחת השלטון הסובייטי, נפתח מחדש כבית כנסת ב-1991 ושופץ בשלבים מאז; מקורות שונים מציבים את עיקר העבודות ב-1995, ב-2000 וב-2005, ולכן אנחנו נותנים את הטווח ולא בוחרים תאריך. בפועל הוא פועל בחודשים החמים, כשיש בעיירה מספיק אנשים כדי לקיים תפילה באופן קבוע.
בית הכנסת גילקי מתוארך ל-1896, אם כי לוחית על הבניין נושאת את השנה 1857 ושני התאריכים מסתובבים. הוא קרוי על שם שכונת הגילקים, שיושבה במשפחות שעלו צפונה מגילן. הוא קטן יותר, וזו בדיוק הסיבה שהוא החדר הנכון לבר או בת מצווה: שש כיפות בולע משפחה של שלושים, גילקי מחזיק אותה.
מבנה שלישי וחדש יותר, בית כנסת, הוקם בכסף ששלחו קרובי התושבים מישראל.
אף אחד מהם אינו מוזיאון. אלה בתי תפילה עם קהילה קטנה מספיק כדי לשים לב אליכם. הכניסה עוברת דרך הגבאי ומתואמת לפני הנסיעה, וזה משפט שנשמע כמו מכשול והוא בעצם כל הערך: עם התיאום מקבלים ביקור פרטי ושיחה, בלעדיו מקבלים את הצד החיצוני של בניין.
המוזיאון
מוזיאון תולדות יהודי ההרים נפתח בפברואר 2020, בבניין בית הכנסת קרצ'וג המשוחזר, במימון שלושה אנשי עסקים מיהודי ההרים. זהו המוזיאון היחיד בעולם המוקדש לקהילה הזו.
הוא מכסה את שפת הג'והורי, את ההגירה צפונה מפרס דרך גילן, את הלבוש, את העשורים הסובייטיים ואת הקהילה כפי שהיא חיה היום. כדאי מאוד שהאוצר יהיה בחדר. קבוצות שנכנסות מחוץ לשעות הפתיחה מקבלות את זה; קבוצות שנכנסות בצהריים מקבלות תור.
את מחיר הכניסה ואת יום הסגירה איננו מדפיסים כאן בכוונה. שניהם השתנו מאז 2020, ומספר בדף כזה שורד את הדיוק שלו. בדקו בשבוע שלפני הנסיעה.
איך מגיעים, ואיפה ישנים
אין רכבת ואין תחבורה תיירותית מסודרת. קבוצות מגיעות באוטובוס פרטי או ברכב, כשעתיים ועשרים מבאקו בכביש M1, יותר בחורף ויותר מזה ביום שישי אחר הצהריים ביציאה מהעיר.
למטייל אחד, יום הלוך ושוב מבאקו עולה כ-195 דולר, וזה כולל את הרכב, מדריך דובר אנגלית וכניסה למוזיאון. המחיר לראש יורד ככל שהקבוצה גדלה, כי אותו רכב ואותו מדריך נושאים שניים או עשרים. הדרכה בעברית מאושרת לכל הזמנה בנפרד ואינה מונחת מראש, מהסיבות שבעמוד המדריכים דוברי העברית.
המלונות נמצאים בקובה, מעבר לגשר, ולא בקירמיזי קסבה עצמה. זו נסיעה של חמש דקות ולא בעיה לוגיסטית, אבל המשמעות היא שנסיעת יום מבאקו וחזרה כרוכה בארבע שעות וארבעים ברכב כדי לקנות כארבע שעות בשטח. זה עובד. זה גם משטח בדיוק את החלק שאנשים זוכרים. לילה אחד בקובה משנה את צורת הביקור יותר מכל החלטה אחרת.
אם הקבוצה שומרת שבת או אוכלת כשר
שש כיפות יכול לשאת ליל שבת בעונה, ומחוץ לעונה המהלך הנכון הוא לקיים את השבת בבאקו ולהתייחס לקירמיזי קסבה כאל יום חול. אספקת כשרות היא עניין של באקו ולא של קובה, והובלה בהשגחה במעלה ה-M1 דורשת כשבועיים התראה כדי לארגן אותה כמו שצריך. כתבנו את כל זה בנפרד: ראו כשרות ושבת בבאקו ובקובה.
מה זה לא
זה לא פארק מורשת, ואין מרכז מבקרים שמנצח על אחר הצהריים שלכם. זו עיירה שבה אנשים ממשיכים בחייהם והסכימו, דרך המוסדות שלהם, להכניס מבקרים בתנאים שהם קובעים. קבוצות שמגיעות עם ההבנה הזו מקבלות מזה הרבה יותר מקבוצות שמגיעות בציפייה לאטרקציה.
מתחם ההנצחה בקובה נמצא עשרים דקות משם ומקומו ברוב המסלולים שמגיעים עד לכאן, מסיבות שאין להן דבר עם מורשת יהודית והכול עם המאה העשרים במחוז הזה.
- איפה נמצאת קירמיזי קסבה ואיך מגיעים?
- היא יושבת ממש מעבר לנהר קודיאל מול קובה, בצפון אזרבייג'ן, כ-170 ק"מ וכשעתיים ועשרים מבאקו בכביש M1. אין רכבת ואין תחבורה תיירותית מסודרת, ולכן קבוצות מגיעות באוטובוס פרטי או ברכב. גשר מעל הקודיאל מחבר את העיירה לקובה, ושם נמצאים המלונות.
- כמה אנשים באמת חיים בקירמיזי קסבה?
- כ-3,500 רשומים, ומפקד 2010 ספר 3,598. מספר האנשים שנמצאים שם בפועל נע חזק עם העונה: כ-500 לאורך החורף, וחזרה מעל 3,000 בקיץ כשמשפחות שבות ממוסקבה ומישראל. בתקופה הסובייטית המספר היה קרוב יותר ל-18,000. תכננו תוכנית שנוגעת בקהילה לפי מספר הקיץ, לא לפי מספר הרשומים.
- זו באמת העיירה היהודית האחרונה מחוץ לישראל?
- כמעט, ועם הסתייגות אחת שכדאי לומר לאורחים לפני שמישהו אחר יאמר אותה. היא מתוארת כמקום היחיד מחוץ לישראל ולארצות הברית שאוכלוסייתו יהודית ברובה. החריג האמריקאי הוא קרית יואל שבמדינת ניו יורק. תגידו את זה כך והטענה עומדת; תגידו את זה בלי ההסתייגות ומטייל שקרא קצת יתקן אתכם.
- אפשר לבקר בבתי הכנסת?
- כן, בתיאום. אלה בתי תפילה פעילים עם קהילה קטנה, לא אתרים עם קופה, ולכן הכניסה עוברת דרך הגבאי ונקבעת מראש. הגעה בלי הודעה מקנה מבט מבחוץ. בשש כיפות יש כ-60 מקומות, וזה המספר שקובע אם קבוצה נכנסת בשלמותה או בשני גלים.
- מי הם יהודי ההרים?
- קהילה יהודית של מזרח הקווקז עם נוכחות רצופה של יותר מאלף שנה, צאצאי יהודים דוברי פרסית שנעו צפונה דרך גילן. הם מדברים ג'והורי, שפה יהודית-טאטית, ושומרים על מסורת תפילה ומטבח נבדלת מזו האשכנזית ומזו הספרדית. קירמיזי קסבה היא המקום שבו הקהילה הזו עדיין חיה כקהילה ולא כתפוצה.
- מתי נוסדה העיירה?
- במאה ה-18, כשחאן קובה העניק את הקרקע שמעבר לנהר כמקלט ליהודי האזור. אותו מעמד הוא הסיבה לכך שהיישוב מרוכז ויהודי ולא מפוזר, והוא גם הסיבה שהקהילה מדברת על קובה כפי שהיא מדברת.
- מה יש שם מלבד בתי הכנסת?
- מוזיאון תולדות יהודי ההרים, שנפתח בפברואר 2020 בבניין בית הכנסת קרצ'וג המשוחזר במימון שלושה אנשי עסקים מיהודי ההרים, ומכסה את שפת הג'והורי, את ההגירה מפרס ומגילן, את הלבוש, את העשורים הסובייטיים ואת הקהילה של היום. בית העלמין ההיסטורי. והבתים עצמם, שנבנו בידי משפחות שעשו כסף במקום אחר וחזרו הביתה לבנות.