יהודי ההרים: קהילה דוברת פרסית במזרח הקווקז

רוב המבקרים בקירמיזי קסבה מגיעים כשהם יודעים משפט אחד: שזו עיירה יהודית במדינה מוסלמית ברובה והיא שם הרבה זמן. המשפט הזה נכון והוא לא מסביר דבר.

זה הרקע, כשהחלקים השנויים במחלוקת מסומנים ככאלה.

השם, והשפה

הם קוראים לעצמם ג'והורו. "יהודי ההרים" הוא שם שהגיע מבחוץ, והוא נדבק.

השפה היא ג'והורי, הנקראת גם יהודית-טאטית. היא יושבת בענף האיראני הדרום-מערבי של משפחת השפות ההודו-אירופיות, כלומר קרובה לפרסית ולא קשורה לדקדוק העברי, אף שהיא נושאת שכבה עברית גדולה של אוצר מילים.

האלפבית התחלף שלוש פעמים במאה, וזו היסטוריה בפני עצמה בזעיר אנפין: כתב עברי בתחילת המאה העשרים, לטיני בשנות ה-20, אחר כך קירילי תחת השלטון הסובייטי, ושוב כתב עברי בעשורים האחרונים.

אטלס אונסק"ו מ-2010 לשפות בסכנה מסווג את הג'והורי כמצויה בסכנה ודאית.

המספר ששווה לשבת איתו

כ-101,000 דוברים, בפילוח הזה:

קראו את שתי השורות הראשונות יחד. מרכז הכובד של השפה עבר לישראל לפני עשורים. ישראלי שנוסע לקירמיזי קסבה אינו מבקר בקהילה זרה; הוא נוסע מהמקום שבו חיים היום רוב דוברי הג'והורי אל המקום שממנו באה השפה.

ההיפוך הזה הוא מה שגורם לטיול הזה לנחות אחרת אצל משפחה ישראלית מאשר אצל קבוצה מניו יורק, וכדאי לומר אותו בקול באוטובוס ולא להשאיר אותו במדריך.

מאיפה הם הגיעו, ומה איננו יודעים

המסורת הקהילתית מייחסת את הנוכחות לאימפריה הפרסית, ובחלק מהגרסאות לחורבן בית ראשון. ההגירה צפונה דרך העולם האיראני, כולל גילן, היא מה שנותן לשכונת הגילקים בקירמיזי קסבה את שמה.

העמדה הכנה היא שהתזמון והמסלול אינם סגורים. המקורות הזהירים אומרים זאת, ואנחנו לא נהיה בטוחים יותר מהם.

מה שכן מתועד הוא נוכחות רצופה ארוכה במזרח הקווקז, וישות יהודית-הררית עצמאית למחצה במאות ה-17 וה-18 שבירתה אבא-סאווה, מדרום לדרבנט.

קירמיזי קסבה עצמה מאוחרת יותר וספציפית: במאה ה-18 העניק חאן קובה את הקרקע שמעבר לנהר כמקלט. אותו מעמד הוא הסיבה שהיישוב מרוכז ויהודי ולא מפוזר, והוא הסיבה שהקהילה מדברת על קובה כפי שהיא מדברת.

המאה הסובייטית, והשורה בדרכון

מדיניות הלאומים הסובייטית רשמה את יהודי ההרים כטאטים ולא כיהודים. על הנייר, החלק היהודי בזהות נעלם. בתי כנסת נסגרו; קהילות פתחו אותם מחדש; רבנים הוכשרו בישיבות חב"ד, כולל מחתרתיות.

ואז יולי 1942. כוחות גרמניים הגיעו לצפון הקווקז. בנלצ'יק, עיירה עם אלפי יהודים, הקהילה הציגה את עצמה כטאטית ולא יהודית, בדיוק באותה הגדרה שהמדינה הסובייטית כפתה כדי למחוק אותה. ספרי תורה נקברו, מוסווים כקורבנות טיפוס.

הכוחות הגרמניים נסוגו ב-4 בינואר 1943, ימים ספורים לפני טבח מתוכנן.

מחיקת זהות שנכפתה כדיכוי הפכה, לעיירה אחת בחורף אחד, לדבר שעבד. זה לא מוסר השכל על המדיניות הסובייטית. זה מה שקרה, וזה סוג הפרט שתווית במוזיאון לא יכולה לשאת ואדם שעומד בחדר כן.

הקהילה היום, ואיפה היא

העולם היהודי-הררי אינו אזרבייג'ני בלבד. הוא עובר דרך קירמיזי קסבה במחוז קובה, ומעבר לגבול ברפובליקה הרוסית דגסטן דרך דרבנט, מחצ'קלה, נלצ'יק ופיאטיגורסק. בשלושת העשורים האחרונים נוצרה תפוצה בישראל, בברוקלין, בטורונטו, במוסקבה ובווינה.

לצד הדגסטני של אותו עולם היה עשור קשה. ב-2013 נורה הרב עובדיה איסקוב ונפצע קשה בדרבנט. בקיץ 2024 הותקף בית הכנסת קלה-נומאז בדרבנט ונשרף. האירועים האלה ברוסיה ולא באזרבייג'ן, ואיננו הולכים להסיק מהם השוואה; מקומם כאן כי היסטוריה של קהילה אינה נעצרת בגבול והקורא ראוי למפה השלמה.

מה זה אומר לביקור

שלוש השלכות מעשיות, והן הסיבה שהדף הזה קיים במקום פסקה בדף היעד.

המנהגים באמת נבדלים. תפילה, ניגון, אוכל, מרקם לוח השנה. לא וריאציה דקורטיבית. מי שמתכנן טקס צריך לבדוק את ההנחות שלו מול הקהילה במקום לשאת תבנית אשכנזית או ספרדית צפונה, ולבדוק תשעים יום מראש ולא שלושים. זה החצי המעשי של מדריך הבר והבת מצווה.

את השפה שווה לשמוע ולא לקרוא עליה. מפגש הג'והורי במוזיאון נשמע כמו מילוי במסלול והוא בדרך כלל החלק שנער זוכר, כי שפה בסכנה ודאית שמדבר בה מי שגדל בתוכה אינה תצוגה.

הקהילה קטנה מספיק כדי שביקור יהיה מערכת יחסים ולא עסקה. כ-500 איש לאורך החורף בקירמיזי קסבה, מעל 3,000 בקיץ. זו האריתמטיקה מאחורי כל סידור גישה, כל סבב של משפחות מארחות, וכל סיבה לכך שתוכנית שם צריכה להיבנות ולא להיות מוזמנת.

מוזיאון תולדות יהודי ההרים, שנפתח בפברואר 2020 בבניין בית הכנסת קרצ'וג המשוחזר, הוא המוסד היחיד בעולם המוקדש לזה. הוא מכסה את השפה, את ההגירה, את הלבוש, את העשורים הסובייטיים ואת ההווה. לכו עם האוצר.